ביאור שטיינזלץ על כריתות ד׳

1 שפתיו נהוי תהיה, תיחשב מעשה גבי אצל מגדף, ומדוע לא הוזכר במשנה? אמר רבא: שאני שונה מגדף, שאין עקימת שפתיו נחשבת כמעשה לחייב חטאת, הואיל וישנו בלב, כלומר שעיקר העבירה היא במה שהוא מתכוון בליבו, ולא דווקא במה שאומר בשפתיו, אבל בעלמא בדרך כלל עקימת שפתיו הוי הריהי נחשבת מעשה.

2 מתיב מקשה על כך רבי זירא ממה ששנינו לגבי ענין אחר: יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה, ואמאי ומדוע? הא הרי "על פי" כתיב נאמר בהן, שהם צריכים להעיד בפיהם, והרי זאת עקימת שפתיים! אמר רבא: שאני שונים עדים זוממין הואיל וישנן בראייה, שעיקרה של עדות היא הראיה, שאינה מעשה.

3 א שנינו במשנה בתוך רשימת הכריתות שמביאין חטאת על שגגתן: האוכל חלב. ובענין דומה תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" ויקרא ז, כג — בא לחייב מלקות על כל אחת ואחת, שאם אכל חלב שור, חלב עז וחלב כבש — חייב שלושה עונשי מלקות, כדין העובר על מצות לא תעשה שבתורה, אלו דברי ר' ישמעאל. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת.

4 ומציעים: נימא בהא קמיפלגי האם נאמר שבעקרון זה חלוקים הם, שר' ישמעאל סבר סבור: לוקין על לאו שבכללות, כלומר, כשיש לאו שכולל כמה פרטים — לוקים על כל אחד ואחד מן הפרטים, ורבנן סברי וחכמים סבורים: אין לוקין על לאו שבכללות?

5 ודוחים: לעולם סבר סבור ר' ישמעאל: אין לוקין על לאו שבכללות, ושאני הכא דמייתרי ליה קראי ושונה כאן שמיותרים לו הכתובים, נכתוב קרא שיכתוב המקרא רק "כל חלב לא תאכלו", "שור וכשב ועז" למה לי? שמע מינה למד מכאן לחלק במקרה זה מלקות לכל לאו ולאו.

6 ורבנן וחכמים משיבים על כך: אין זה כתוב מיותר, שכן אי לא כתיב אם לא היה כתוב: "שור וכשב ועז" הוה אמינא הייתי אומר: אפילו חלב חיה טהורה כגון צבי במשמע, שגם הוא אסור — להכי כתב משום כך כתבה התורה "שור כשב ועז", למימרא לומר: שחלב שור וכשב ועז הוא שאסור, אבל של חיה שרי מותר.

7 ומקשים על הסבר זה למחלוקת: אם כן, שפיר קאמרי ליה יפה אומרים לו חכמים לר' ישמעאל, שהרי ודאי צריך הכתוב לומר דבר זה! אלא היינו טעמא זה טעמו של ר' ישמעאל, דקסבר שהוא סבור: אם כן, שבא רק למעט חיה, לכתוב שיכתוב רק "כל חלב שור לא תאכלו", "כשב ועז" למה לי? שמע מינה למד מכאן שבא הדבר לחלק מלקות לכל אחד.

8 ורבנן סברי וחכמים סבורים: אי כתב רחמנא אילו כתבה התורה רק "כל חלב שור", הוה אמינא הייתי אומר: נילף נלמד "שור" "שור" מסיני, שנאסר לכל בהמה לעלות להר, שנאמר "אם בהמה אם איש לא יחיה" שמות יט, יג,

9 מה גבי אצל סיני, אף על פי שנזכרה רק בהמה, חיה ועוף כיוצא בהן, אף גבי אצל אכילה של חלב — חיה ועוף כיוצא בהן, להכי כתב רחמנא משום כך כתבה התורה "כל חלב שור וכשב ועז", למימרא דהני לומר שחלבם של אלו אסור, אבל חלב חיה ועוף שרי מותר.

10 ומקשים: גם לפי הסבר זה, שפיר קא אמרי ליה יפה אומרים לו חכמים לר' ישמעאל! אלא היינו טעמא זהו הטעם של ר' ישמעאל, דקסבר שסבור הוא: מדוע הוזכרו שור וכשב ועז? נכתוב שיכתוב רק: "כל חלב כשב לא תאכלו", אי נמי או גם כן שיכתוב: "כל חלב עז לא תאכלו", "שור וכשב ועז" למה לי? שמע מינה למד מכאן לחלק.

11 ורבנן סברי וחכמים סבורים: כתוב זה אינו מיותר, שכן אי כתב אילו כתבה התורה רק "כל חלב כשב", הוה אמינא הייתי אומר: חלב כשב אסור, וחלב של שור ועז שרי מותר. וכי תימא ואם תאמר, מאי אולמיה מה תוקפו, חומרתו של כשב? הייתי אומר: משום שנתרבה באליה הזנב שלו, שצריך להקריבה על גבי המזבח ויקרא ג, ט מה שאין בשור ועז,

12 וכדתנא וכמו ששנה ר' חנניא: למה מנה הכתוב בנפרד מצות הקטרת אימורין בבכור שור, ואימורים בבכור כשב, ואימורים בבכור עז, דכתיב שנאמר: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... ואת חלבם האימורים, החלקים המובחרים שלהם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" במדבר יח, יז?

13 צריכי צריכים הם, דאי כתב שאילו כתבה התורה רק שור, הוה אמינא הייתי אומר: כשב ועז לא ילפינן מיניה אינם למדים ממנו, מפני דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך את הלימוד ולומר: מה לשור, שיש בו חומרה, שכן נתרבה בנסכים, שהנסכים שמביאים עם קרבן מן הבקר מרובים משל עז וכבש.

14 ואם תאמר: נכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק בכשב ונילף ונלמד שור ועז מכשב — איכא למיפרך יש לפרוך ולומר: מה לכשב שכן נתרבה באליה.

15 ואם תאמר: נכתוב רחמנא שתכתוב התורה עז ונילף ונלמד שור וכשב מיניה ממנו — איכא למיפרך יש לפרוך: מה לעז שכן נתרבה אצל עבודה זרה, שבחטאת עבודה זרה מביאים דווקא עז ראה במדבר טו, כז, ולא כבשה, כבשאר חטאות.

16 ולגופם של דברים אלו שואלים: מן חד לא ילפינן מאחד מהם אין אנו למדים לשנים האחרים, נכתוב תרתי ונילף חדא מתרתי שתכתוב התורה הקטרת אימורים בשתים מהן ונלמד אחת משתים! ומשיבים: הי דין איזה אחד נלמד משנים? אם נילף נלמד שור מכשב ועז — אית להון פירכא יש להם פירכה: מה לכשב ועז שכן נתרבו אצל הפסח, שבקרבן פסח רק גדי וטלה כשרים, ולא שור!

17 לא נכתוב תכתוב התורה כשב ונילף ונלמד משור ועז — אית להון פירכא יש להם פירכה: מה לשור ועז שכן נתרבה אצל עבודה זרה, שציבור ששגג באיסור עבודה זרה מביא פר לחטאת שם כד, ויחיד מביא עז ולא כבשה!

18 אלא מה תאמר, לא נכתוב תכתוב התורה עז ונילף ונלמד משור וכשב — אית להון פירכא יש להם פירכה: מה לשור וכשב שכן יש בו צד ריבוי לגבי המזבח, ביחס לעז, שנסכי הפר מרובים, ואליית הכבש מוקטרת! הלכך לא ילפי מהדדי משום כך לא למדים הם זה מזה. ושבים לעיקר הענין, לגבי איסור חלב.

19 ואומרים: אם כן, שפיר קא אמרי ליה יפה אומרים לו חכמים לר' ישמעאל, ואין כאן ייתור ללמוד ממנו ללקות בנפרד על כל אחד מן החלבים! אלא לעולם טעמא הטעם של ר' ישמעאל כדאמרינן מעיקרא כמו שאמרנו מתחילה, שאם כן נכתוב שתכתוב התורה "כל חלב" ולישתוק ושלא תוסיף. מאי אמרת מה אומר אתה, האי דכתב זה שכתבה התורה "שור וכשב ועז" בא כדי למשרי להתיר חלב חיה?

20 לא הוצרכנו לכך, הא כי כתב קרא הרי כאשר נכתב המקרא של איסור החלב — בעניינא בענין של קדשים קרבנות הוא נאמר, שלאחר האיסור על אכילת חלב נאמר "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה" וכו' ויקרא ז, כה, ויש לדרוש את הכתוב במידת דבר למד מעניינו, והואיל ואין מביאים קרבן אלא מן הבהמה — אף דין חלב לא נאמר אלא בבהמה ולא בחיה.

21 ותמהים: האם מכלל הדברים אתה למד דרבנן סברי שחכמים סבורים: לא ילפינן אין אנו למדים במידת דבר למד מעניינו? והלא אין חולק על כך! ודוחים: לא, דכולי עלמא ילפינן לדעת הכל למדים אנו דבר הלמד מעניינו, והכא בהא פליגי וכאן בזה הם חלוקים, רבי ישמעאל סבר סבור: למידין לאו מלאו בין מלאו ובין מלאו דכרת, שאת הלאו

22 "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" שם כג, למדים מהלאו של "חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו" שם ג, יז, דכתיב בעניינא שנאמר בענין של קדשים, והואיל ובקדשים לא אית בהון אין בהם חיה, יש לומר כי אף הלאו "כל חלב שור", כי כתיב ליה סתמא ליכא לספוקי כאשר הוא נאמר סתם, אין להסתפק שמא מדובר בחיה, הלכך משום כך מה שנזכרו "שור וכשב ועז" לחלק הוא דאתא שבא, לחייב על כל אחת ואחת.

23 וכל זה הוא לומר שיש איסור בכל אחד מהם, ואולם לחלק ביניהם לענין מלקות, כשאכלם בבת אחת — ילפינן למדים אנו לאו של "כל חלב" ולאו של "חקת עולם" מכרת של "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה" שם כה, מה ההוא לחלק שאם אכל בשגגה אחת חלב של שור, של עז ושל כבש, מביא חטאת על כל אחד — אף הדין זה לחלק.

24 ורבנן וחכמים, הם סבורים שלאו מלאו ילפינן למדים אנו, לאו מכרת לא ילפינן אין אנו למדים.

25 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: היינו טעמייהו דרבנן זה הוא טעמם של חכמים, כדאמר ליה כמו שאמר לו רב מרי לרב זביד כששאל אותו בענין אחר: אלא מעתה, שדייקנו מן הכתוב כי אליה של כבש הריהי בכלל חלב הקרבנות שמועלים בו, אם כן אליה של חולין תיתסר תיאסר, משום חלב! אמר ליה לו רב זביד: עליך, על שאלתך אמר קרא הכתוב: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" שם, לומר: דבר השוה בשלשתן בעינן צריכים אנו באיסור חלב, וליכא ואין כאן, משום שבשור ובעז אין אליה.

26 הלכך על כן יש לומר גם לענייננו: כי אתא כאשר בא הכתוב "שור וכשב ועז" — למישרי להתיר אליה של חולין הוא דאתא שבא, ואין ללמוד מכאן חילוק מלקות לכל אחד. ור' ישמעאל אמר לך יכול היה לומר לך כנגד זה: אם כן, שרק כדי ללמד דבר זה, לימא קרא שיאמר המקרא "כל חלב שור וכשב", עז למה לי? שמע מינה למד מכאן שבא לחלק מלקות לכל אחד.

27 ב אמר ר' חנינא: אף שר' ישמעאל סבור כי האוכל חלב שור, כבש ועז לוקה על כל אחד משום אכילת חלב מודה ר' ישמעאל לענין קרבן, שאם אכל חלב שור, חלב עז וחלב כבש בהעלם אחד — אין מביא אלא חטאת אחת, מאי טעמא מה טעם הדבר? דלא דמי הדין לאו שלא דומה הלאו הזה ללאו של עריות, שחייב חטאת על כל אחת מן העריות כשבא עליהן בהעלם אחד כפי שלמדנו לעיל ב,ב מ"אחותו", מפני ששם נאמר לאו נפרד לכל אחת, וכאן הרי יש לאו אחד לכל החלבים.

28 ובענין חטאת על אכילת חלב תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר בענין חיוב חטאת "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה" שם ד, ב, יש לדרוש כאילו נאמר "ועשה אחת" "ועשה הנה" — לחייב על כל אחת ואחת,

29 שאם אכל חלב ושוב אכל חלב, אם היה זה משם אחד כלומר, אותו סוג של חלב אסור, ואכלו בשני העלמות, שאכל בשוגג, ונודע לו שחטא, ואכל שוב בשוגג ונודע לו — חייב שתים, שתי חטאות. אם אכל חלב אסור משום שתי שמות, כגון חלב שעל הכוליא וחלב שעל המעיים, בהעלם אחת — חייב שתים.

30 אמר ליה לו רמי בר חמא לרב חסדא: בשלמא נניח אם אכל שם אחד בשני העלמות חייב שתים, משום שהעלמות מחלקין, שחיוב החטאת הוא במקרה שנעלם ממנו החטא ונודע לו, והרי כאן אירע הדבר פעמיים. אלא שני שמות בהעלם אחת אמאי מדוע חייב שתים? הא בעינן הרי במקרה זה, שיש רק לאו אחד, צריכים אנו העלמות מוחלקין כדי לחייב קרבנות נפרדים, וליכא ואין כאן!

31 אמר ליה לו: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שאכל חלב של נותר, מן הקדשים שעבר זמן אכילתם, דמחייב שהוא מתחייב בכך גם משום איסור אכילת נותר וגם משום איסור חלב. אמר ליה לו: אם כן אתה אומר, שמדובר בשני איסורים שונים, ולא בשני סוגי חלב, ניחייב נמי שיתחייב גם כן משום קודש שהוא אוכל, וחייב על כך אשם מעילות!

32 אלא אמר רב ששת: מדובר כגון שאכל חלב של הקדש, ושיטת ר' יהודה היא, המחייב שני עונשי מלקות משום אכילת חלב קדשים. דתניא ששנויה ברייתא: אכל חלב נבלה, או אכל חלב מוקדשין — חייב שתים, שני עונשי מלקות, משום חלב ומשום נבילה, או משום חלב ומשום איסור של אכילת קודש לזר. ר' יהודה אומר: אכל חלב מוקדשין — לוקה שלש, שבחלב המוקדשים יש שני איסורים שונים של חלב כמבואר להלן, בנוסף לעצם איסור אכילת קודש על ידי זר.

33 מחייכו עלה במערבא היו צוחקים על כך בארץ ישראל על העמדה זו: ונוקמה ושנעמיד ברייתא זו שחייב חטאות נפרדות על שמות שונים של חלב, כגון שאכל חלב של שור וכשב ועז בהעלם אחד, ותאמר ששיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: לוקה שלש אם אכלם במזיד ובהתראה!

34 אלמא לא אוקמה מדוע לא העמיד אותה כר' ישמעאל, מפני שאמר ר' חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת, ואולם לפי זה השתא נמי עכשיו גם כן כדעת ר' יהודה לא מתוקמא אי אפשר להעמידה, דהא שהרי אמר ר' אליעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת!

35 אלא אמר ריש לקיש משום החכם בר תאוטני: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים שחייב שתי חטאות על אכילת חלב משני שמות — כגון שאכלן בשני תמחויין קערות, ואליבא ולפי שיטתו של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחלקים, שאם אכל משני תמחויים שונים הרי זה כשתי עבירות שונות, וחייב על כל אחת לחוד.

36 א ודנים גופא לגופה של אותה ברייתא שהזכרנו: אכל חלב נבילה — לוקה שתים, שני עונשי מלקות, וכן אכל חלב מוקדשין — לוקה שתים, רבי יהודה אומר: אכל חלב מוקדשין — לוקה שלש.

37 אמר ליה לו רב שיזבי לרבא: בשלמא נניח לשיטת ר' יהודה, היינו דכתיבי קראי זהו שכתובים שלושה מקראות: "חקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו" ויקרא ג, יז, "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" שם ז, כג, "וכל זר לא יאכל קדש" שם כב, י — הא תלתא הרי שלושה לאוין יש בכך, שנים לאיסור חלב של קדשים, שהרי שני כתובים אלו נאמרו בענין של קדשים, ועוד לאו של אכילת קדשים על ידי זר. אלא לרבנן מאי טעמייהו לשיטת חכמים מה טעמם?

38 ומשיבים: קסברי סבורים הם: לאו של "חקת עולם" אמנם עוסק בקדשים, ואולם הלאו של "חלב שור" עוסק בחלב חולין. ומעירים: וצריכי וצריכים המקראות של איסור החלב להיכתב גם בקדשים וגם בחולין,

39 דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה בקדשים בלבד "חוקת עולם", הוה אמינא הייתי אומר: קדשים הוא דחמירי שחמורים, ולכן אמר הכתוב שאסור חלבו, אבל חולין אימא אמור שלא — משום הכי כך כתב רחמנא כתבה התורה: "כל חלב שור".

40 ואי כתב ואם היתה כותבת רק: "כל חלב שור", הוה אמינא הייתי אומר: חלב של חולין הוא שאסור, משום שלא הותר איסור חלב מכללו, שלא נמצא בו איסור שהותר, אבל חלב מוקדשין שהותר מכללו, הוה אמינא הייתי אומר: משהותר בשרן של קדשים באכילה — אישתרי נמי הותר גם כן חלבן, על כן צריכי צריכים שייאמרו שני הכתובים.

41 ורבי יהודה סבר סבור: כי כתיב כאשר נאמר "חלב שור", גם הוא בעניינא דקדשים כתיב בענין קדשים נאמר, שנאמר שם: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה" שם ז, כה, והוא במידת "דבר הלמד מעניינו".

42 ושואלים: אלא מכלל הדברים אתה אומר דרבנן סברי שחכמים סבורים: לא ילפינן אין אנו למדים בשיטת דבר הלמד מעניינו? והרי אין חולק על כך!

43 ומשיבים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל למדים אנו במדת דבר הלמד מעניינו, ובהא קמיפלגי ובענין זה הם חלוקים, רבי יהודה סבר סבור: למידין במדה זו גם לאו מלאו אחר שכתוב באותו ענין פרשה וגם לאו מכרת, ורבנן סברי וחכמים סבורים: לאו מלאו ילפינן למדים אנו, לאו מכרת לא ילפינן אין אנו למדים, והרי מדובר שם בכרת על חלב קדשים.

44 ושואלים: אלא לדעת ר' יהודה, "חוקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו" שם ג, יז למאי אתא למה בא? והרי כבר למדנו איסור חלב קדשים מ"חלב שור"! ומשיבים: מיבעי ליה צריך הוא לו כדי להקיש אליו איסור דם, דתניא ששנויה ברייתא על פסוק זה: "כל חלב וכל דם לא תאכלו", מה אוכל חלב קדשים לוקה עליו שתים — אף אוכל דם קדשים לוקה שתים, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין בו בדם אלא אזהרה אחת. ושואלים: ולשיטת ר' יהודה, לשם מה נצרך ההיקש?

45 ומאי שנא ובמה שונה חלב שלוקה שתים בלא היקישא היקש — מפני דכתב ביה תרי קראי שכתובים בו שני מקראות: "כל חלב וכל דם לא תאכלו" האמור כאן, וגם "כל חלב שור וכשב", אם כן, דם נמי בלאו היקישא נילקי גם כן בלי ההיקש שילקה שתים, דכתיב ביה תרי לאוין שהרי כתובים גם בו שני איסורי לאו: "כל חלב וכל דם לא תאכלו" האמור כאן, וכן נאמר "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה" שם ז, כו!

46 אלא אימא אמור כך: מה חלב לוקה שלש, שנים משום איסור חלב ואחד משום "וכל זר לא יאכל קודש" שם כב, י, אף דם לוקה שלש. וגם על כך שואלים: ולשם מה הוצרך ההיקש?

47 ומאי שנא ובמה שונה חלב שלוקה שלש? מפני דכתיב ביה שכתובים בו הלין תרי לאוין אותם שני הלאוים שהזכרנו ולאו של זרות, הא תלתא הרי שלושה, אם כן דם נמי גם כן יש בו שני לאוים ולאו של זרות!

48 ומשיבים: איצטריך הוצרך ההיקש, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואיתמעיט והתמעט דם מטומאה שהאוכל דם קדשים בטומאה אינו חייב על כך משום איסור אכילת קדשים בטומאה — ליתמעיט שיתמעט גם מאיסור אכילה בזרות, על כן קא משמע לן היקישא משמיע לנו ההיקש לחלב, שמאיסור זרות לא נתמעט.

49 ושואלים: ואלא לרבנן לשיטת חכמים הסבורים כי יש בדם קדשים רק אזהרה אחת, ואם כן, אינו חייב עליו גם משום זרות, הקישא למאי אתא היקש של דם לחלב למה בא?

50 ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא צריך הוא לכמו ששנויה ברייתא: "כל חלב וכל דם לא תאכלו", מה איסור חלב מיוחד לבעל חיים שחלבו חלוק מבשרו, שהחלב אסור והבשר מותר, ופשוט הדבר שאין מצטרפין זה עם זה, שאם אכל יחד חצי זית חלב וחצי זית בשר — אינו חייב על אכילת כזית איסור, אף באיסור דם מדובר בכל בעל חיים שדמו חלוק מבשרו, שיש בהם שני איסורים שונים, ובמקרה זה אין הבשר והדם מצטרפים לכזית להתחייב משום אכילת איסור,

51 אוציא דם שרצים, הואיל שאין דמן חלוק מבשרן, שאין איסור נפרד לדם השרץ — משום כך הבשר והדם מצטרפין לכדי כזית של השרץ.

52 ושואלים: והא מהכא נפקא והלכה זו מכאן יוצאת, נלמדת? מהתם נפקא משם היא יוצאת, שנאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ" ויקרא יא, כט — לימד על דם השרץ ובשר השרץ שמצטרפין זה עם זה!

53 ומשיבים: אי לאו היקישא אם לא ההיקש האמור כאן, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הני מילי דברים אלה אמורים לצרף לענין טומאה לשיעור כעדשה, אבל לאכילה אימא אמור שלא, על כן אשמעינן היקישא השמיע לנו ההיקש גם לענין אכילה.

54 אמר רבינא: הילכך משום כך, לפי מה שאמרנו, דם נחש ובשרו מצטרפין לשיעור כזית, להתחייב משום אכילת שרץ. ותוהים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך? היינו היקישא זהו ההיקש עצמו! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: רק שרץ דאיתרבי שהתרבה דמו לטומאה כבשרו, כפי ששנינו — איתרבי התרבה גם לענין אכילה, אבל נחש דלא איתרבי שלא התרבה דמו לטומאה, שהרי אינו בכלל שמונה שרצים שפירט הכתוב לענין טומאה שם כט—ל — לא איתרבי התרבה דמו גם לענין איסור אכילה, על כן קא משמע לן היקישא משמיע לנו ההיקש כי כל מילי דבר שאין דמו חלוק מבשרו משמע מכאן שמצטרף.

55 ב אמר רבא: שלש כריתות האמורות בדם ויקרא ז, כז. שם יז, י. שם יד למאי למה הם הוצרכו? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר צאת הנפש.

56 ואומרים: הניחא זה נוח לדעת ר' יהודה, דתניא ששנויה ברייתא: דם התמצית אסור רק באזהרה, אבל אין בו כרת, ר' יהודה אומר: בכרת,

57 אלא לרבנן לשיטת חכמים הכרת ההיא למאי אתא למה באה? ואפילו לשיטת ר' יהודה, הלא כרת שיש בכך נפקא ליה יוצא לו מן ריבוי הכתוב "כל דם"!

58 דתניא ששנויה ברייתא על הכתוב "...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה" שם יז, י, רבי יהודה אומר: יכול היה לומר "אשר יאכל דם", מה תלמוד לומר "כל דם"?

59 שאם היה כתוב "דם" אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו, שהוא הדם שמכפר, וכפי שנאמר מיד לאחר מכן: "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" שם יא, אבל דם בהמת חולין ודם התמצית אפילו בקדשים שאין הנפש יוצאה בו, מנין שיש בהם כרת? תלמוד לומר: "כל דם"!

60 אלא אימא אמור כך: שלוש כריתות שנאמרו בדם, אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי כלומר, לדם חיה ועוף, שמצוה לכסות את דמם שם יג.

61 ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם למה? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית.

62 ג אמר ר' אילא: אם אכל מחוץ לירושלים מעשר שני של דגן ושל תירוש יין ושל יצהר שמן — לוקה שלש פעמים. ומקשים: והא והרי אין לוקין על לאו שבכללות, ונאמר רק לאו אחד על כולם: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" דברים יב, יז! ומשיבים: שאני הכא דמייתרי קראי שונה כאן שמיותרים המקראות,

63 מכדי כתב רחמנא הואיל וכתבה התורה: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך" שם יד, כג, ומכאן אנו למדים: בפנים, בירושלים — אין כן, אתה אוכל, בחוץ — לא, אם כן, למה לי דכתב רחמנא משום מה כתבה התורה שוב: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך"? אלא בא הדבר לחלק, שבכל אחד מהם יש איסור לחוד.

64 ודוחים: אי מהכתוב ההוא, "ואכלת לפני ה' אלקיך" וכו', הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה אמורים שעוברים על כך באיסור הבא מכלל עשה, אבל באיסור לאו לא תעשה אימא לא אמור שאינו עובר, אמטו להכי משום כך